עזרא פונה בדבריו אֲלֵהֶם, כלומר לשרי הכהנים [רש"י], ומפקיד בידיהם את אוצרות המקדש. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שישנה הקבלה מהותית בין נושאי הכלים לבין הכלים עצמם: כשם שהכלים קדושים לה', כך גם משרתי המקדש, הכהנים והלויים, הם קודש לה' [רס"ג, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מתוך הקבלה זו נובע ההיגיון שבהפקדת האוצרות דווקא בידיהם, שכן מן הראוי שדברי קודש יינתנו ויוחזקו בידי אנשי קודש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג].
האמירה אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה' אינה רק תיאור מעמד, אלא מטילה עליהם חובה מעשית. קדושתם מחייבת אותם בשמירה קפדנית על האוצרות [מלבי"ם], והם נדרשים לשקוד על משמרתם עד שיובאו לירושלים ויישקלו בבטחה בלשכות בית ה' לפני שרי הכהנים, הלויים ושרי האבות לישראל [רלב"ג]. בנוסף, הכתוב מציין כי וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נְדָבָה לַה', כדי להדגיש שגם תרומות הנדבה הללו נחשבות לקודש לכל דבר ועניין [מצודת דוד].