הגולים השבים ארצה יצאו ממקומות מגורים שונים, ולכן התעורר הצורך לאסוף ולרכז אותם במחנה אחד בטרם יצאו למסע המשותף [ביאור שטיינזלץ]. נקודת הכינוס נקבעה אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא. המילה הַבָּא מתארת נהר זורם ונובע [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. באשר לזיהוי של אַהֲוָא, קיימות מספר גישות: יש המפרשים כי זהו שמו של הנהר עצמו [רש"י], ויש המסבירים כי מדובר בנהר גדול יותר או בתעלת השקיה מלאכותית עצומה שחיברה בין נהרות הפרת והחידקל, שאליה נשפך נהר קטן וחסר שם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת גורסת כי אַהֲוָא אינו נהר אלא שמו של המקום שאליו זרם הנהר [רב סעדיה גאון, מצודת דוד]. מבחינה לשונית ומסורת הכתיב, השם אַהֲוָא נכתב באות אל"ף בסופו [מנחת שי].
לאחר שחנו במקום שלושה ימים, מתאר עזרא: וָאָבִינָה בָעָם. כלומר, הוא בחן, עיין והסתכל בתשומת לב רבה בקהל הנאספים כדי לדעת בדיוק מי הם האנשים העתידים לצאת לדרך [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך בדיקה מעמיקה זו התברר לו כי וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם. חסרונם של הלוויים היה משמעותי במיוחד משום שהם היו הממונים על השירה והנגינה בבית המקדש [אבן עזרא].
הפרשנים מציעים סיבות שונות להיעדרותם של הלוויים. דעה אחת מסבירה כי אמנם היו שם לוויים, אך הם קצצו את בהונותיהם עוד בגלות כדי שלא יוכלו לנגן בכלי שיר בפני שוביהם, ולכן לא יכלו למלא את תפקידם [מצודת דוד]. מסורת שונה קובעת כי בני לוי החסרים הם למעשה צאצאיו של משה רבנו, אשר נגנזו והוסתרו הרחק מעבר לנהר הסמבטיון [רב סעדיה גאון].