רשימת הכלים היקרים המובאים אל בית המקדש חושפת לא רק שפע של זהב, אלא גם את ערכם הייחודי של כלי נחושת נדירים שיופיים ואיכותם השתוו לזהב עצמו.
תחילה נמנים וּכְפֹרֵי זָהָב, שהם מזרקים או ספלים שנועדו לזריקת דם על המזבח לשם כפרה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים שהיו אלו פחים של זהב רקוע [רס"ג]. הכתוב מציין את משקלם או ערכם במונח לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף. האדרכונים הם מטבעות זהב פרסיים מוכרים, אם כי קיימת דעה שמדובר במיני מרגליות [רס"ג]. באשר למספר אלף, נחלקו המפרשים: הגישה המרכזית היא שמשקלם או שוויים הכולל של כל עשרים הכלים יחד היה אלף אדרכונים [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם], אך יש הסבורים כי כל כלי וכלי שקל אלף אדרכונים בפני עצמו [מצודת דוד]. דעה נוספת מציעה שמדובר בתוספת של אלף מטבעות לצד עשרים הכלים [ביאור שטיינזלץ].
בהמשך מתוארים וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה. אין מדובר בנחושת רגילה, אלא בתערובת איכותית וממורטת, אולי פליז, שהבריקה בגוון צהוב כשל זהב [אבן עזרא, מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הפרשנים מציינים כי הכתוב משלב כאן צורות זכר ונקבה במקביל ("מוצהב" לעומת "טובה", "שנים" לעומת "חמודות"), משום שהמילה 'כלי' היא בלשון זכר, ואילו המילה 'נחושת' נחשבת לנקבה [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם].
על כלים אלו נאמר כי הם היו שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב, כלומר שני כלים נאים ויקרים שערכם ויופיים נחשבו כזהב ממש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מסורת ייחודית שופכת אור על זהותם של כלים אלו, ומזהה אותם כשני כלים עתיקים שנותרו עוד מימות משה רבנו: צלצל נחושת שקולו היה ערב, ומכתשת נחושת ששימשה להכנת קטורת הבשמים. כלים היסטוריים אלו שרדו את ימי בית המקדש הראשון, ואף על פי שנפגמו ולא תוקנו מעולם, חשיבותם העצומה הפכה אותם ליקרים וחמודים כזהב [רס"ג].