עזרא מפקיד את התרומות היקרות שיועדו לבית המקדש בידי קבוצה שקיבלה את האחריות לשמור על הרכוש הרב שהתקבל כמתנה [ביאור שטיינזלץ]. העברת האוצרות נעשתה בצורה קפדנית. הפועל וָאֶשְׁקֳלָה (אשר נכתב במלא עם האות וי"ו ומנוקד בחטף קמץ [מנחת שי]) מציין שעזרא מסר להם את הכסף והזהב במשקל מדויק [מצודת דוד]. תהליך זה כלל בקרה כפולה: עזרא שקל את הרכוש תחילה, ולאחר מכן הם שקלו אותו שנית בעצמם [מלבי"ם].
לצד ההיבט המעשי והמנהלתי, למסירת הכספים הייתה גם מטרה רוחנית. עזרא ביקש לעשות נחת רוח לפני ה' ולזכות את הכהנים המקבלים בעשיית מצווה. על ידי קבלת האחריות הם הפכו ל"שלוחי מצווה", וכיוון ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, הדבר נועד להעניק להם הגנה והשגחה במהלך מסעם [חומת אנך].
התרומות מתוארות במילה הַהֵרִימוּ, כאשר האות ה"א בתחילת הפועל משמשת במקום המילה "אשר" [אבן עזרא], והכוונה היא לרכוש אשר הפרישו ותרמו המלך, יועציו והעם [מצודת דוד]. תרומות אלו נאספו מכלל ישראל הַנִּמְצָאִים, כלומר היהודים שחיו ושהו באותה עת במלכות בבל [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].