עם הגעתם של השבים מגלות בבל לארץ, הם בחרו להקריב שורת קרבנות ייחודית. הביטוי הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְּנֵי הַגּוֹלָה מתייחס ספציפית לאותם אנשים שעלו יחד עם עזרא הסופר [רש"י]. מבחינה תחבירית, משפט זה נכתב בסדר הפוך, וכוונתו היא "בני הגולה הבאים מהשבי" [מצודת דוד].
קרבנות אלו לא הוקרבו רק עבור העולים עצמם, אלא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בייצוג של האומה כולה [מצודת דוד]. משום כך, הוקרבו פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר, כמספרם של שבטי אבות ישראל [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לצדם הוקרבו גם צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר, כאשר המילה צְפִירֵי משמעותה שעירי עזים, או תיישים [רב סעדיה גאון, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. השילוב של שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים נועד לרמז על תהליך של טהרה מחטא עבודה זרה. במקרה של שגגת הוראה בעבודה זרה, הציבור מחויב להקריב פר ושעיר לכל שבט ושבט. אף על פי שהעולים לא היו חייבים בקרבן זה מבחינה הלכתית, הקרבנות הובאו כדי לעורר את העם ולהדגיש את היטהרותם מהחטא [רלב"ג].
באשר לשאר הקרבנות המוזכרים בפסוק, יש המציינים כי המספר של אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה מורכב למעשה משנים עשר כפול שמונה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת גורסת כי למספרים של תשעים ושישה האילים ושבעים ושבעה הכבשים אין משמעות סמלית מיוחדת, והם פשוט משקפים את הכמות שהעם היה מסוגל להקריב לפי יכולתו הכלכלית באותה עת [אבן עזרא].
סיומו של הפסוק מציג חריגה דרמטית מהלכות הקרבנות הרגילות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הַכֹּל עוֹלָה לַה' מלמדות שכל הקרבנות המיוחדים הללו, ואפילו קרבנות החטאת, נשרפו כליל על המזבח כמו קרבן עולה, והכוהנים לא אכלו מהם כפי שנהוג בדרך כלל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי חריגה זו הייתה בגדר "הוראת שעה", כלומר פסיקה זמנית ויוצאת דופן שנקבעה לאותו הרגע בלבד [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה דעה חולקת הסבורה כי המילים "הכל עולה" מתייחסות לכלל הקרבנות מלבד החטאות, שלא נשרפו כליל [רלב"ג].
לצד ההסבר ההלכתי, קיים גם פירוש רעיוני לביטוי הַכֹּל עוֹלָה. לפי פירוש זה, המילה "עולה" רומזת לכפרה על המחשבה ה"עולה" על לבם של השבים. רבים מהם לא יצאו מבבל מתוך רצון חופשי ומלא, אלא היו כמעט אנוסים לעשות זאת על ידי עזרא, והקרבן בא לכפר על חוסר השלמות שברצונם [חומת אנך].