תארו לעצמכם שאתם חוזרים הביתה אחרי מסע ארוך מאוד, וכל מה שאתם רוצים זה להתחיל דף חדש ונקי. זה בדיוק מה שהרגישו היהודים שחזרו לארץ ישראל מהגלות בבבל יחד עם עזרא הסופר. כשהם הגיעו, הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְּנֵי הַגּוֹלָה, כלומר אותם אנשים שעלו לארץ, החליטו להקריב לה' קרבנות מיוחדים. הם לא עשו זאת רק בשביל עצמם, אלא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, כדי לייצג את כל העם.
הם בחרו להקריב פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר, בדיוק כמספרם של שנים עשר שבטי ישראל. יחד איתם הם הקריבו גם צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר. המילה צְפִירֵי פירושה תיישים, או שעירי עזים. השילוב הזה של שנים עשר פרים ושנים עשר תיישים נועד להראות שהם מטהרים את עצמם לגמרי מטעויות העבר, כמו למשל עבודה זרה. למרות שהם לא היו חייבים להקריב את הקרבנות האלו, הם רצו לעשות זאת כדי להתעורר ולהרגיש נקיים באמת. בנוסף, הם הביאו עוד אילים וכבשים, פשוט לפי הכמות שהם יכלו להרשות לעצמם באותו זמן.
בסוף קורה משהו יוצא דופן. בדרך כלל, הכוהנים אוכלים חלק מקרבנות החטאת, אבל כאן כתוב הַכֹּל עוֹלָה לַה'. כלומר, כל הקרבנות שהם הביאו הוקרבו ונשרפו בשלמותם על המזבח לכבוד ה', ואף אחד לא אכל מהם. זו הייתה החלטה מיוחדת וחד פעמית שהתאימה אך ורק לאותו רגע מרגש של חזרה לארץ.