עם הגעתם של שבי הגולה ליעדם, הם מוסרים את הצווים המלכותיים שבידם לידי השלטונות המקומיים, צעד שמוביל לשינוי יחס משמעותי כלפי העם והמקדש.
הפרשנים מסכימים כי דָּתֵי הַמֶּלֶךְ הם המכתבים הרשמיים, החוקים והצווים הכתובים של המלך שניתנו ביד עזרא. בעוד שחלק מהמפרשים מזהים צווים אלו כמכתבים ששלח המלך ארתחשסתא בעקבות בקשתו של עזרא [רלב"ג], יש המייחסים את פקודות אלו למלך דריווש [רש"י].
צווים אלו נמסרו לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּפַחֲווֹת, שהם שרי המלך, מושלי הנפות ומנהיגי המדינות. לכל אומה באזור היו פקידים קבועים שמונו על ידי המלך, והמכתב המלכותי הופנה ישירות אליהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה וּפַחֲווֹת משמעותה פחות, כלומר מושלים [רש"י]. מנהיגים אלו שלטו באזור עֵבֶר הַנָּהָר, כינוי המכוון לאזור ארץ ישראל, שכן מנקודת מבטם של יושבי בבל, ארץ ישראל נמצאת בעברו השני של הנהר [רש"י].
בעקבות קבלת הפקודות הישירות מהמלך לקרב את העולים ולתמוך בהם, התרחש שינוי מעשי ביחס השלטונות: וְנִשְּׂאוּ אֶת־הָעָם וְאֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים. פקידי השלטון רוממו וכיבדו את ישראל, ובנוסף לכך סייעו להם בפועל ודאגו לכל צורכי בית המקדש [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].