המסע לירושלים יוצא לדרך בליווי השגחה אלוהית צמודה השומרת על השבים מסכנות. תחילת התנועה, וַנִּסְּעָה, נכתבת עם דגש באות סמ"ך, בניגוד לכללי הדקדוק הרגילים של שורש זה [מנחת שי]. היציאה מתרחשת מִנְּהַר אַהֲוָא, הכוונה לנהר הזורם אל מקום הנקרא אהוא [מצודת דוד], ומתוארכת אל בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הלא הוא חודש ניסן [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
במהלך המסע ניכרה ההשגחה, וְיַד אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ, כאשר עזרת ה' נועדה להעניק להם הצלחה בנתיב שבו הלכו [רש"י]. בזכות השגחה זו הם ניצלו מסכנות גלויות ונסתרות, ובכללן מכל אוֹרֵב, שונא המסתתר ויושב במארב על מנת לפגוע בהם בדרכם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].