מול חומות ירושלים הנצורה, מנהל מלך אשור מערכת של הפחדה וייאוש נגד תושבי העיר, ומציב סימן שאלה על ההיגיון שבמרד נגד האימפריה האשורית ועל האמונה המנחה אותו. אירוע זה מתואר בהרחבה בספרים מלכים וישעיהו, אך כאן מובא תמצות של הדברים. מחבר הספר בחר לקצר את נאומו הארוך של סנחריב ולהתמקד בעיקר בדברי הנאצה שלו כלפי ה', והיא הטענה כי ה' לא יוכל להושיע את העם, שכן גידוף זה הוא שהוביל בסופו של דבר למפלתו של מלך אשור [מלבי"ם].
בפנייתו אל העם בשאלה עַל מָה אַתֶּם בֹּטְחִים, סנחריב מתייחס לביטחונו הידוע של המלך חזקיהו בה', ביטחון שבעטיו העז למרוד במלך אשור מלכתחילה [רש"י].
בהמשך דבריו הוא שואל מדוע הם וְיֹשְׁבִים בְּמָצוֹר, מילה המבטאת מצב של דוחק ומצוקה [מצודת ציון]. טענתו של סנחריב בנויה על היגיון מעשי: אילו היה לעם ביטחון ממשי שיינצלו, היה טעם לסבול את קשיי המצור, הרעב והצמא לזמן מה, כדי לזכות בהצלה בסופו של דבר [רש"י, מצודת דוד]. אולם, מאחר שלתפיסתו אין להם כל סיכוי להינצל והם ייפלו בידיו בהכרח, אין כל היגיון בסבלם, ועליהם לצאת אליו מיד, להיכנע ולעבוד אותו [מצודת דוד].