שליחי מלך אשור מנהלים לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת כנגד תושבי יהודה, תוך שהם משתמשים ברפורמות הדתיות של המלך חזקיהו כנשק נגדו. לטענתם, חזקיהו חטא ופשע כלפי ה׳, ולכן גם אם ה׳ מסוגל להושיע את העם, הוא לא יעשה זאת משום שהמלך פגע בכבודו.
הטענה המרכזית של האשורים נסובה סביב העובדה שחזקיהו הֵסִיר אֶת־בָּמֹתָיו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָיו. הפרשנים מסכימים כי הבמות והמזבחות הללו לא שימשו לעבודה זרה, אלא נבנו במקור לשם עבודת ה׳. על פי התפיסה שמציגים שליחי אשור, הריסת מבני הפולחן הללו מהווה פגיעה ישירה בה׳ ומיעוט של עבודתו.
האשורים ממשיכים ומבקרים את החלטת חזקיהו להורות לעם לִפְנֵי מִזְבֵּחַ אֶחָד תִּשְׁתַּחֲווּ. הם מעלים תמיהה הגיונית לכאורה: כיצד מזבח אחד בלבד יכול להספיק לאומה כה גדולה? לשיטתם, היה ראוי הרבה יותר להציב מזבח אחד ליהודה ועוד מזבח או שניים לירושלים, שכן צמצום הפולחן למקום אחד פוגע בעבודת ה׳ ומגביל כביכול את כוחו [רש"י, מצודת דוד].
מאחורי טענות אלו עומדת אסטרטגיית הסתה מכוונת. לאשורים היה מידע מדויק על המתרחש ביהודה, והם ניצלו את העובדה שחזקיהו פעל לרכז את כל הפולחן בבית המקדש, בהתאם לאיסור התורה על הקרבת קרבנות מחוץ לו. דבריהם כוונו במדויק לאותם אנשים שנפגעו מיוזמתו של חזקיהו, תושבים שהיו רגילים להקריב בבמות הפרטיות שלהם במשך דורות, ופתאום נאמר להם שמעשיהם פסולים ובמותיהם נהרסו. דרך פנייה לרגשות הקיפוח של תושבים אלו, קיוו האשורים לעורר מרד פנימי נגד המלך [ביאור שטיינזלץ].