שליחי אשור מנהלים מערכת תעמולה והפחדה מחושבת כנגד מגיני ירושלים, בניסיון להפיל את רוחם. הם קוראים בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית, כלומר משתמשים בשפת יהודה המקומית, היא העברית, ולא בשפתם האשורית או בארמית שהייתה השפה המקובלת בין העמים באותה תקופה. בחירה זו נועדה להבטיח שכל העם יבין את דבריהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
תעמולה זו כוונה במכוון עַל עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה, אותם חיילים ושומרים שהגנו על העיר, ולא כלפי המלך חזקיהו, שהיה בקיא במצב המדיני וההיסטורי [ביאור שטיינזלץ]. מטרת הקריאה הייתה לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם – להטיל עליהם פחד ובהלה [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי הכוונה הייתה להמס את לבבם של השומרים [מצודת דוד], כך שייכנסו לחרדה, ידיהם תרפינה ממלאכת השמירה, ובעקבות כך יקל על האויב לממש את מטרתו לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת הָעִיר [רלב"ג]. מבחינה דקדוקית, האות כ' במילה יִלְכְּדוּ מנוקדת בדגש [מנחת שי].
בעוד שכאן הכתוב סותם ומקצר, ואינו מפרט את תוכן דברי ההפחדה עצמם, נאום האיומים המלא שאמרו שליחי אשור מפורש היטב בתיאורים המקבילים בספר מלכים ובספר ישעיהו [רש"י].