תארו לעצמכם שאתם עומדים על חומה גבוהה, שומרים על העיר שלכם, ופתאום האויבים למטה מתחילים לצעוק אליכם בקול רם. זה בדיוק מה שעשו שליחי אשור. הם רצו להפחיד את מגני ירושלים ולשבור את רוחם, ולכן הם קראו בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית. כלומר, הם לא דיברו בשפה שלהם, אלא בכוונה השתמשו בשפה העברית שאותה דיברו ביהודה, כדי שכל העם יבין כל מילה ומילה.
הם כיוונו את הצעקות שלהם דווקא עַל עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה, כלומר אל החיילים והשומרים שעמדו שם, ולא אל המלך חזקיהו שהבין היטב את המצב. המטרה שלהם הייתה לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם, להכניס את השומרים ללחץ ולפחד גדול. הם קיוו שהפחד יגרום לשומרים לאבד את האומץ, לעזוב את משמרתם, וכך יהיה לאויבים הרבה יותר קל לממש את התוכנית שלהם לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת הָעִיר, ולכבוש את ירושלים.