חוצפתו של האויב האשורי מגיעה לשיאה כאשר הוא משווה את בורא עולם לאלילים חסרי כוח. הביטוי וַיְדַבְּרוּ אֶל מתפרש כאן במשמעות של דיבור "על" ה' [ביאור שטיינזלץ]. דרך מילים אלו, מחבר הספר מביע קובלנה וכאב על אותו נבל, סנחריב, שמעז לחרף ולגדף אלוהים חיים [רש"י].
הפרשנים מסכימים כי מהות החירוף מתבטאת בהשוואה כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם. סנחריב ואנשיו התייחסו אל ה' כאל עוד אחת מהאלוהויות של שאר המדינות, שהן למעשה רק פסלים מעשה ידי אדם. טעותם וחוצפתם היו בכך שדימו את יוצר הכל לאלילי הגויים, מתוך מחשבה שכשם שאותם אלילים היו חסרי כוח לעמוד מול אשור ולהציל את עמם, כך כביכול גם ה' לא יוכל להושיע את ירושלים מידם.