המלך יאשיהו מוביל מהלך של התחדשות פיזית ורוחנית בבית המקדש, ופונה אל הלוויים המהווים את ההנהגה הרוחנית של העם. הוא מצווה עליהם לטפל בארון הברית, ובכך מסמן נקודת מפנה היסטורית בתפקידם ובאופן עבודתם בקודש.
הקריאה המסורתית בפסוק למילה הכתובה המבונים היא הַמְּבִינִים [מנחת שי], והכוונה היא ללוויים שתפקידם ללמד בינה ולהדריך את העם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הם מתוארים כהַקְּדוֹשִׁים לַה', כלומר אנשים המסורים לחלוטין לעבודת הבורא [ביאור שטיינזלץ].
באשר לציווי תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
על פי פשוטו של מקרא, המלכים הרשעים שקדמו ליאשיהו, כדוגמת מנשה ואמון, הוציאו את הארון ממקומו בקודש הקודשים כדי להעמיד תחתיו פסלים ועבודה זרה. כעת, יאשיהו מצווה על הלוויים פשוט להחזיר את הארון למקומו הראוי במקדש [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש מי שתמה על הסבר זה, שכן מנשה חזר בתשובה בסוף ימיו והסיר את הפסלים, ואם כן מדוע לא החזיר את הארון בעצמו [רד"ק].
מנגד, הגישה המרכזית המבוססת על דברי חז"ל מפרשת כי יאשיהו ציווה לגנוז ולהסתיר את הארון. יאשיהו הבין, גם בעקבות נבואת חולדה הנביאה, שבית המקדש עתיד להיחרב ועם ישראל יצא לגלות. כדי למנוע מהארון ליפול בשבי, הוא הורה להוריד אותו למערכת של מטמוניות עמוקות ועקלקלות ששלמה המלך הכין מראש למטרה זו בדיוק, עמוק מתחת לקודש הקודשים [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מלבי"ם]. לגישה זו מובא חיזוק מכך שארון הברית אינו מוזכר כלל ברשימות הכלים שנלקחו לגלות בבל או הוחזרו ממנה לירושלים [רלב"ג]. יחד עם הארון נגנזו תחת אבן מיוחדת גם צנצנת המן, מטה אהרן ושמן המשחה [רד"ק].
לאחר הטיפול בארון, יאשיהו מכריז בפני הלוויים: אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף. משמעות הדבר היא שמאחר שהארון הוחזר למקומו או נגנז, הלוויים משוחררים סופית מעבודתם ההיסטורית מימי הנדודים במדבר – נשיאת הארון וכלי המשכן על כתפיהם [רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד].
מכיוון שהוסר מהם טורח המשא, הם אינם יכולים להשתמש בו כתירוץ לפטור את עצמם ממלאכות אחרות [רש"י]. על כן, יאשיהו מזרז אותם: עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. כלומר, מעתה ואילך עליהם להפנות את כל זמנם ומרצם לשאר עבודות המקדש, כגון שירת הלוויים, עבודת הקורבנות, וסיוע לעם בשחיטה ובהפשטת קורבנות הפסח [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].