חגיגת הפסח בימי יאשיהו נחרתה בזיכרון ההיסטורי כאירוע חסר תקדים בעוצמתו, עד כדי כך שהכתוב מעיד כי לא נערך כמותו מאז ימי שמואל הנביא. קביעה זו מעוררת שאלה מרכזית בקרב הפרשנים: מה ייחד את הפסח הזה, שהפך אותו לגדול ומשמעותי יותר אפילו מהפסחים שנחגגו בימי השלווה של דוד ושלמה?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת באחדות הלאומית ובטהרה הרוחנית שאפיינו את המעמד. ההשוואה לימי שמואל הנביא, שהיה אחרון השופטים, נובעת מכך שמאז ימיו לא התאחד כל העם בלב אחד לעבוד את ה' בלבד [רד"ק]. לקראת הפסח הזה, ביער יאשיהו לחלוטין את העבודה הזרה וביטל את הבמות המקומיות, כך שהעבודה כולה רוכזה באופן בלעדי בירושלים [מלבי"ם]. הצירוף וְיִשְׂרָאֵ֣ל הַנִּמְצָ֔א מתייחס להמונים שעזבו את עריהם והתקבצו יחד בירושלים [מצודת דוד], ויצרו חגיגה המונית ברוב עם [ביאור שטיינזלץ].
ייחוד נוסף של פסח זה היה רמת הטהרה וההקפדה ההלכתית. בניגוד לפסח שנערך בעבר בימי חזקיהו, שבו חלק מהעם זלזלו בהזמנה ואחרים אכלו מן הקורבן בטומאה, הפסח של יאשיהו נערך בטהרה יתירה, בתיקון נפלא [מצודת דוד] וכהלכתו [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לשלמות המעשית, המעמד לווה באווירה רוחנית יוצאת דופן. העם קיים את המצווה בלב שלם, אך מתוך יראה וחרדה עמוקה בעקבות גילוי ספר התורה ונבואת הזעם של חולדה הנביאה [חומת אנך].
לצד הפן הרוחני, ישנה גישה המדגישה את הפן החומרי והארגוני של החג כסיבה לייחודיותו. כדי להסביר כיצד פסח זה עלה אפילו על אלו של דוד ושלמה – המכונים בפסוק מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֣ל [מצודת דוד] – מפרשים כי הייחוד העצום היה בנדיבות הלב של ההנהגה. מעולם לא אירע שהמלך והשרים סיפקו מכיסם הפרטי את כל הבהמות הנדרשות לקורבנות הפסח ואת הבקר לשלמי החגיגה עבור כלל הציבור. הם אף ציוו על הלויים להכין את הבשר ולשלוח אותו לכל אדם ואדם לפי צרכיו, בשפע גדול וחסר תקדים [רש"י, חומת אנך].