מותו של המלך יאשיהו הותיר רושם עמוק על העם והוביל לאבל לאומי נרחב, שהונהג על ידי הנביא ירמיהו והפך לחלק בלתי נפרד ממסורת הקינה והזיכרון בישראל.
המילים השרים וכן השרות מתייחסות למשוררים ולמשוררות מקצועיים. אף על פי ששירה מזוהה לרוב עם שמחה, הפרשנים מסבירים כי המונח משמש גם לתיאור קינה ויללה, שכן בשני המקרים מדובר בהרמת הקול ובשימוש בנעימה מוזיקלית [רש"י, מצודת דוד]. הפיכת השירה לקינה מקושרת לנבואתו של עמוס על השמש שתשקע בצהריים והשירים שיהפכו לקינה, רמז לכך שיאשיהו מת במפתיע בגיל תשעה ושלושים, בדיוק במחצית מימי שנות אדם [רש"י].
משמעות הביטויים בקינותיהם וכן ויתנום לחק היא קביעת מנהג היסטורי לדורות. הפרשנים מסכימים כי נקבע חוק בישראל שכל אימת שתתרחש צרה ויעלה הצורך לבכות ולקונן על מאורע כאוב כלשהו, יזכירו המקוננים גם את הצער על מות יאשיהו וישלבו אותו בתוך קינתם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנהג זה דומה לציון גזירות וחורבנות נוספים בקינות תשעה באב, או למנהג הקבוע שהיה בישראל לבכות את בת יפתח [רש"י].
באשר למילים על הקינות, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא לספר הקינות המוכר לנו כמגילת איכה. במסגרת מגילה זו, הפסוק "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" מזוהה כהספדו הישיר של ירמיהו על יאשיהו, שמת בעוון בני דורו [רלב"ג, רד"ק]. עם זאת, קיימת דעה נוספת המעלה את האפשרות שהיה קיים בעבר ספר ייעודי אחר שנקרא ספר הקינות, ובו נכתבו כל אותן קינות על המלך [רלב"ג].