המלך יאשיהו לוקח על עצמו אחריות אישית וכלכלית כדי להבטיח את קיום הפסח בהיקף המוני. הוא מספק מנכסיו הפרטיים את הבהמות הנדרשות עבור העם, הן לקרבן הפסח עצמו והן לקרבנות הנלווים אליו.
המילה וַיָּרֶם מבטאת פעולה של הפרשה והקדשה [רש"י, מצודת ציון], כתרומה מיוחדת מטעם המלך [ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו של יאשיהו נועדה לספק את צורכי הפסח של בני ישראל, בעוד שהשרים ושרי הלוויים דאגו לספק את הבהמות עבור הכוהנים והלוויים [מלבי"ם].
הבהמות ניתנו לְכָל הַנִּמְצָא, כלומר לכל בני ישראל שנכחו באותה עת בירושלים לשם החג [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מספר הבהמות שהוקצבו לקרבן הפסח עמד על שְׁלֹשִׁים אֶלֶף, נתון הכולל יחד את הכְּבָשִׂים ואת בְנֵי הָעִזִּים [רש"י].
בנוסף לצאן, המלך הפריש גם בָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים. הפרשנים מסכימים כי הבקר לא נועד לקרבן הפסח עצמו, אלא ל"שלמי חגיגה" – הקרבנות הנוספים המלווים את החג. כל השפע הזה, כפי שמדגיש הכתוב, הגיע מֵרְכוּשׁ הַמֶּלֶךְ – ישירות מנכסיו של יאשיהו [ביאור שטיינזלץ].