מלך מצרים שולח איגרת של הרגעה ואזהרה למלך יהודה, בה הוא מבהיר את יעדיו הצבאיים וטוען לגיבוי אלוהי למסעו. בפתח דבריו הוא מצהיר מַה לִּי וָלָךְ, כלומר, אין בינינו כל סכסוך או איבה, ומוסיף לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם, אינני יוצא להילחם נגדך, כאשר המילה "אתה" משמשת לתוספת הדגשה וביאור [מצודת דוד]. מטרת המסע היא אך ורק אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי, אל שדה הקרב המיועד בכרכמיש, שם בכוונתו להילחם במלך אשור [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כדי להסיר כל חשש מליבו של מלך יהודה שמא הצבא המצרי יתעכב ויכבוש את ארצו על הדרך, מסביר מלך מצרים כי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי, קיבלתי ציווי אלוהי להזדרז ולמהר למלחמה זו, ועל כן אין לי פנאי להתעכב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לקראת סוף דבריו, מזהיר מלך מצרים את מלך יהודה ואומר חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי, אל תתגרה באל שמלווה אותי, וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ, כדי שלא יהרוג וישמיד אותך. סביב זהות ה"אלוהים" המוזכר בפסוק מתקיימת מחלוקת ענפה במסורת חז"ל ובקרב הפרשנים [מנחת שי, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששני האזכורים של אלוהים בפסוק מתייחסים אל ה' [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. לפי פירוש זה, מלך מצרים טוען ששמע מפי הנביא ירמיהו את דבר ה' לצאת למלחמה. לכן, הוא מזהיר את מלך יהודה שאם ינסה לעכב אותו, ייחשב הדבר כאילו הוא נלחם בה' בעצמו. לעומת זאת, דעה אחרת בחז"ל מחלקת בין שני האזכורים, בעוד שהאזכור הראשון מיוחס אל ה', האזכור השני מתייחס לעבודה זרה של מלך מצרים, אשר בטח באליליו שיעמדו לצידו במערכה [מנחת שי].