העבודה במקדש בזמן הקרבת הפסח התאפיינה בסדר מופתי ובמסירות רצופה. כל קבוצה מקרב הלוויים מילאה תפקיד מוגדר ללא הפסקה, מה שאפשר את קיומו התקין של המעמד הרוחני והלוגיסטי המורכב.
המשוררים ניצבו עַל מַעֲמָדָם, כלומר עמדו במקום המיועד להם לשורר. שירתם התבצעה כְּמִצְוַת דָּוִיד, תוך שימוש במזמורי התהילים ובהילולים שתיקנו דוד, אסף, הימן וידותון [מצודת דוד]. התואר חוֹזֵה הַמֶּלֶךְ מוסב על כל אחד מהם, שכן כל אחד ממשוררי המלך הללו היה חוזה ששרתה עליו רוח הקודש [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מתוך תיאור זה, שבו המשוררים היו עסוקים כל היום בשיר, לומדים כי הלוויים שוררו גם בעת עבודת קורבנות הפסח. פרט זה מהווה חידוש, שכן בתורה מפורש רק הציווי להריע בחצוצרות על עולות ועל שלמים [רלב"ג].
במקביל למשוררים, גם הַשֹּׁעֲרִים עמדו על משמרתם לְשַׁעַר וָשָׁעַר, כל אחד בשער שעליו הופקד. הפרשנים מסכימים כי משמעות ההצהרה אֵין לָהֶם לָסוּר מֵעַל עֲבֹדָתָם היא שהמשוררים והשוערים לא נזקקו לעזוב את תפקידם כדי להכין את קורבנות הפסח האישיים שלהם. הדבר התאפשר כִּי אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם – שאר הלוויים, שהיו פנויים מעבודות השיר והשמירה, הכינו את כל צורכי הפסח עבורם, כמו גם עבור הכוהנים והעם.