שמואל ב, פרק י״ג, פסוק כ״א

תארו לעצמכם שאתם שומעים שמישהו התנהג בצורה פוגענית מאוד כלפי אדם שקרוב אליכם. הלב מתמלא בכעס, אבל מרוב בלבול ועצב אתם פשוט לא מצליחים להגיב. זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך. תמר לא שתקה על מה שאמנון עשה לה, אלא יצאה בבגדים קרועים וזעקה כדי שכולם ידעו. בגלל זה, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. התגובה של דוד הייתה קשה, ונאמר עליו וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. שימו לב שלא כתוב סתם שהוא כעס, אלא שהכעס והכאב פגעו בו ממש עמוק בפנים, באופן אישי. למה זה כאב לו כל כך? קודם כל, דוד הרגיש אשם כי הוא זה ששלח את תמר לבית של אמנון. בנוסף, הוא הרגיש שהצרות האלה קורות בגלל טעויות שהוא בעצמו עשה בעבר, והוא גם פחד שאנשים ידברו לשון הרע ויגידו שאמנון למד להתנהג לא יפה מאבא שלו. בגלל כל התחושות הקשות האלו, דוד פשוט שתק. הוא לא עזר לתמר ולא העניש את אמנון על המעשה שלו. השתיקה הזו של המלך גרמה לתוצאות קשות. אבשלום, אחיה של תמר, כעס כל כך על אמנון עד שהוא אפילו לא הסכים לדבר איתו או להעיר לו. אבשלום שמר את הכעס הגדול בלב כי הוא פחד שאם הם ידברו, אנשים ינסו להתערב ולעשות ביניהם שלום. הוא ממש לא רצה שלום, אלא כבר התחיל לתכנן בסוד איך להעניש את אמנון בחומרה רבה.