קרה לכם פעם שמישהו שאתם אוהבים נסע רחוק, והרגשתם געגוע כל כך חזק בלב עד שממש כאב לכם? זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך. אחרי תקופה קשה ועצובה מאוד במשפחה שלו, כשבנו אמנון מת ובנו אבשלום ברח רחוק מהבית, עבר לא מעט זמן. לאט לאט, הזמן שעבר התחיל להרגיע את הכאב הגדול של דוד, ובמקומו הגיעו געגועים עזים לבן שעזב.
המילה וַתְּכַל מתארת את הגעגוע העמוק הזה. מכיוון שדוד הוא איש, היה אפשר לחשוב שהמילה צריכה להיכתב בלשון זכר, אבל היא כתובה בלשון נקבה כי חסרה כאן המילה "נפש". הכוונה היא שהנפש של דוד המלך פשוט השתוקקה וייחלה בכל הלב לראות את אבשלום. הגעגועים היו כל כך חזקים ומציפים, עד שהמילים לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם לא אומרות שדוד באמת ארז חפצים ויצא מהעיר אליו, אלא שהנפש שלו כמעט יצאה מהגוף מרוב כמיהה ורצון להיות קרוב אליו.
איך קרה שדוד פתאום הרגיש ככה? המילים כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת מסבירות לנו את הסיבה. דוד הצליח להירגע מהצער על אמנון ולקבל נחמה. טבעו של העולם הוא שלאט לאט אנחנו מתנחמים על מי שמת, כי הוא כבר לא יכול לחזור. אבל אבשלום הרי נשאר בחיים. על אדם חי שנמצא רחוק אי אפשר להתנחם באותה צורה, ולכן ברגע שהעצב על אמנון נרגע, הגעגועים לאבשלום שעדיין חי רק הלכו וגדלו.