דוד המלך מסרב להזמנת בנו להשתתף בחגיגה, תוך שהוא מביע הערכה אך מציג נימוקים מעשיים להיעדרותו. כאשר המלך אומר וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ, הפרשנים מסכימים כי כוונתו היא לחסוך מאבשלום טרחה מרובה והוצאות כבדות. השתתפותו של דוד משמעותה הגעת פמליית המלך ועבדיו, דבר שיהפוך את החגיגה הפרטית למשא כלכלי ולוגיסטי עצום עבור המארח.
אבשלום אינו מוותר וממשיך להפציר באביו. המילה וַיִּפְרָץ מבטאת פיתוי ושכנוע באמצעות ריבוי דברים, בדומה למילה "ויפצר" בהיפוך אותיות [מצודת ציון]. למרות ההפצרות, המלך עומד בסירובו, וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת. ניכר כי בעוד שהתשובה הראשונית נשענה על הנימוק של מניעת עומס מאבשלום, כאשר זה המשיך ללחוץ, דוד הבהיר כי הוא פשוט אינו רוצה לצאת לדרך מצד עצמו [מלבי"ם].
בסופו של דבר, כתחליף להשתתפותו, דוד מסתפק בברכה, וַיְבָרֲכֵהוּ. הוא מברך את אבשלום על נדיבות ליבו ועל עצם ההזמנה [מצודת דוד, אברבנאל], ומאחל לו הצלחה [ביאור שטיינזלץ].