אמנון מוציא לפועל את תוכניתו הערמומית, ומעמיד פני חולה כדי לתמרן את המלך דוד לשלוח אליו את תמר. מתוך להיטותו לבצע את זממו, אמנון אינו יורד לסוף דעתו של יונדב שיעץ לו, והוא מקצר ומקדים את דבריו [מלבי"ם]. הוא דורש מיד שתמר תכין את המאכל מולו, ולאחר מכן תאכיל אותו בעצמה.
המלך דוד אינו חושד בדבר ומתמקד רק בתחילת הבקשה. הוא מניח שמכיוון שאמנון חולה ונפשו קצה באוכל, הוא מתאווה למאכל ספציפי שרק תמר יודעת להכין היטב. לכן, הוא מבין את הבקשה וּתְלַבֵּב לְעֵינַי כרצון של החולה לראות את תמר מכינה את האוכל ממש מולו, כדי להיות בטוח שאלו אכן הלביבות האהובות עליו [מלבי"ם, מצודת דוד].
באשר למהותן של אותן שְׁתֵּי לְבִבוֹת, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. גישה אחת, הנשענת על התרגום ועל דברי חז"ל, מסבירה כי מדובר בבצק הנחלט ומבושל במים רותחים מאוד [רד"ק, מצודת ציון]. לעומתם, פרשנים אחרים מבארים כי מדובר במאכל הדומה למוכר לנו כיום, שעיקרו בצק המטוגן בשמן עמוק [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
בסיום דבריו מבקש אמנון וְאֶבְרֶה, מילה המבוארת על ידי הפרשנים כפעולת אכילה, או באופן מדויק יותר, אכילה של כמות מועטת כיאה לאדם חולה [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].