מיד לאחר סיפוק התשוקה הפיזית, מתרחש היפוך רגשי חד וקיצוני. הלהט האובססיבי מתפוגג כלא היה, ואת מקומו תופסת עוינות עזה ויוקדת, העולה בעוצמתה על הרגש הראשוני ומביאה לגירוש אכזרי ומשפיל.
הפרשנים מציגים מגוון גישות להסבר המעבר החד מאהבה לשנאה. הגישה הפסיכולוגית מסבירה כי אהבתו של אמנון לא הייתה אהבה אמיתית ועמוקה, אלא תאווה חייתית בלבד. ברגע שהתאווה באה על סיפוקה ופגה, חלפה גם האהבה [מלבי"ם]. בנוסף, טבעו של מעשה מגונה הוא שעם השלמתו הוא מעורר באדם חרטה עמוקה. אמנון הכיר בנבלה שעשה, ולא היה יכול לשאת את מראה פניה של תמר, שכן היא הזכירה לו את תועבתו. הזיכרון של אותה אהבה מזויפת הפך לזרא בעיניו, והוא השליך את החרטה והשנאה העצמית שלו על קורבנו [מלבי"ם, אברבנאל].
מנגד, יש שתולים את פרוץ השנאה בתגובתה של תמר. ייתכן שתוך כדי המעשה תמר נאבקה בו בחזקה, התנגדה בכל כוחה, או שהטיחה בו דברי תוכחה קשים וגידופים, מה שעורר את כעסו ושנאתו כלפיה [רלב"ג, מצודת דוד].
לצד ההסברים הטבעיים, מובא בחז"ל פירוש המתאר פגיעה גופנית כגורם לשנאה. לפי גישה זו, במהלך המעשה אירע לאמנון נס לרעה כעונש משמים, כאשר נימה (שערה) נקשרה באיברו ופצעה אותו קשות עד שעשתה אותו כרות שפכה, והכאב והמום הם שהציתו את זעמו [רש"י, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל].
הפרשנים מצביעים על כך שמהלך העניינים כולו, ובפרט התעוררות השנאה, היה מכוון מאת ה'. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי – אמנון לא רצה שתמר תישאר בביתו אפילו רגע אחד נוסף [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וגירש אותה החוצה בבוז. גירוש פתאומי זה לאור היום נועד להוציא את המעשה מן הסתר אל הגלוי ולהעצים את החרפה הפומבית [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. חשיפת הקלון ברבים נועדה לעורר את שנאתו של אבשלום עד שיבקש להרוג את אמנון. בכך באה לידי ביטוי תוכנית אלוהית של ענישה כלפי דוד על מעשה בת שבע ואוריה, בבחינת מידה כנגד מידה: מעשה זנות המביא לידי שפיכות דמים, כדי לקיים את גזרת הנביא שהחרב לא תסור מביתו [רד"ק].