תמר ניצבת שבורה מול אמנון, ותגובתה חושפת כיצד השלכות הפגיעה עלולות להיות הרסניות אף יותר מהמעשה עצמו. בדבריה, היא מתחננת בפניו שלא יגרש אותה בבושת פנים.
המילה אוֹדֹת (אשר נכתבת בפסוק עם וי"ו ראשונה מלאה ושנייה חסרה [מנחת שי]) מתפרשת במובן של עסק או עניין [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בהבנת הצירוף אַל אוֹדוֹת. הגישה המרכזית היא שיש להבין זאת כבקשה ואזהרה: אל תעשה את העסק או המעשה הזה של השילוח [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה "אל" במשמעות של "על", כלומר: על אודות הרעה הזאת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
תמר מכנה את הגירוש הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי. הפרשנים מסכימים כי גירושה מהבית נתפס בעיניה כרעה גדולה וחמורה יותר מעצם מעשה האונס שקדם לה. מדוע הגירוש חמור יותר? קיימים לכך שני הסברים עיקריים המשלימים זה את זה:
ראשית, הפגיעה הראשונה נעשתה בסתר, ואילו גירושה החוצה לעיני כול יהפוך את הפגיעה לחרפה וביזיון פומבי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ייתכן שתמר ביקשה להישאר בבית לפחות עד שתירגע, כדי שתוכל לצאת מאוחר יותר מבלי שאיש יראה אותה [ביאור שטיינזלץ].
שנית, הגירוש מנוגד לנימוס ולדין התורה. על פי ההלכה, אדם שאנס בתולה מחויב לשאת אותה לאישה ואינו רשאי לשלחה כל ימיו. תמר רצתה להינשא לאמנון כדי לכסות על קלונה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ונשארה בביתו כדי להכריחו לעשות זאת [מלבי"ם]. לפיכך, היא טוענת כלפיו טענה הגיונית ומוסרית: הרעה הראשונה (האונס) היא בדיוק הסיבה שבגללה אסור לו לשלח אותה לעולם, ואין זה ייתכן שדווקא הפגיעה בה תהפוך לעילה לגרש אותה [מלבי"ם].
למרות תחנוניה, תגובתו של אמנון אכזרית ומוחלטת: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. יש לשים לב להבדל הדק בין תגובתו כאן לבין תגובתו לפני האונס. קודם לכן נאמר "ולא אבה לשמוע בקולה", כלומר בעודו אוהב אותה הוא שמע את דבריה אך סירב לקבלם. אולם כעת, מתוך השנאה העזה שהתעוררה בו, הוא מסרב אפילו להקשיב לדבריה כלל [מלבי"ם].