הרגע הדרמטי שבו מתבררים ממדי האסון במשפחת המלוכה מלווה בזעזוע עמוק ובאבל כבד. כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, כלומר, מיד כשסיים הדובר את דבריו, מגיעים בני המלך ופורצים בבכי. הבכי המשותף של הנוכחים נובע מההלם על מותו של אמנון ומהזעזוע על כך שמעשה רצח התרחש בתוך המשפחה [שטיינזלץ].
עם זאת, תגובתו של דוד, שעליה נאמר וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד, מצביעה על רבדים עמוקים יותר של צער ואשמה. אבלו הכבד של דוד נבע ממספר סיבות מורכבות [חומת אנך]: ראשית, הוא הכיר בכך שהאסון הוא פועל יוצא של פסק הדין שגזר על עצמו בעבר, לפיו "ישלם ארבעתיים". שנית, דוד חש אשמה אישית וישירה, שכן הוא זה ששלח את אמנון אל המשתה, ואמנון מצא את מותו דווקא בעת שקיים את מצוות אביו. בנוסף לאובדן של אמנון, דוד בכה גם על הרעה שדבקה בבנו אבשלום שהפך לרוצח אחיו, וכן מתוך חרדה עמוקה מההשלכות העתידיות ומהשתלשלות האירועים ההרסנית שתנבע מקרע משפחתי זה.