לאחר תקופה סוערת של קריעה משפחתית ואבל כבד, חל שינוי עמוק במצבו הנפשי של דוד המלך. הזמן שעבר הקהה את כאב האובדן על בנו שנרצח, ופינה את מקומו לרגשות עזים כלפי בנו הרוצח שגולה הרחק מהבית.
הקושי המרכזי בהבנת הכתוב טמון במילה וַתְּכַל, המופיעה בלשון נקבה למרות שהיא מתייחסת לדוד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי זהו מקרא קצר שחסרה בו המילה "נפש", ולכן הכוונה היא שכלתה נפשו של דוד. כלומר, דוד השתוקק, התאווה וייחל בכל לבו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עוצמת הגעגועים הייתה כה רבה, עד כי המילים לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם אינן מתארות בהכרח יציאה פיזית של המלך מעירו אל בנו, אלא מבטאות מצב שבו נפשו של דוד כמעט יצאה מגופו מרוב כמיהה אליו [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים את לשון הנקבה באופן מילולי יותר, ומזהים דמות נשית שפעלה ברקע. גישה אחת גורסת כי המילה מתייחסת לאשת דוד, אמו של אבשלום, אשר הפצירה בבעלה רבות עד שעוררה בו את הגעגועים והרצון לשלוח שליחים להשיב את בנם [רד"ק].
קריאה שונה לחלוטין מציגה את הרגשות של דוד לא כגעגוע אלא כזעם. לפי כיוון זה, המילה וַתְּכַל אינה מלשון כליון נפש וגעגוע, אלא מלשון כליאה ומניעה. במשך שלוש שנים רצה דוד לצאת למלחמה נגד אבשלום כדי לנקום בו, ועתה אישה ממשפחתו, כדוגמת אשתו או תמר, הצליחה לכלוא את כעסו ולמנוע ממנו לצאת להורגו. לחלופין, ייתכן שדוד עצמו הוא זה שעצר ומנע מעבדיו להמשיך לחפש את אבשלום [אברבנאל, מלבי"ם].
הסיבה לתמורה ביחסו של דוד מוסברת במילים כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת. הפרשנים מסכימים כי דוד נרגע מיגונו וקיבל תנחומים על הירצחו של אמנון, שכן טבעו של עולם וגזירה היא שהחיים מתנחמים על המתים שאינם יכולים לשוב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לאמנון שמת, אבשלום נותר בחיים, ועל אדם חי שנעדר אי אפשר להתנחם באותו אופן. לכן, מששכך האבל על המת, התגברה התשוקה, או לחלופין פחת הצורך בנקמה, כלפי הבן החי [אלשיך].