שמואל ב, פרק י״ג, פסוק ל״ז

לאחר רצח אמנון, העלילה המקראית מתפצלת לשני כיוונים מקבילים: הימלטות הרוצח מאימת הדין, ושקיעתו של האב באבל עמוק ומתמשך.

וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי מלך גשור, שהיה סבו – אבי אמו. הקרבה המשפחתית העניקה לאבשלום ביטחון שמלך גשור יעניק לו מקלט ולא יסגיר אותו לידי דוד [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי בריחתו של אבשלום התרחשה בשלבים: תחילה נדד ממקום למקום יחד עם סבו, אך כאשר ראה כי אבֵלותו של דוד אינה פוסקת, חשש שאביו ישלח לרדוף אחריו, ולכן הסתגר בתוך עיר חומה מבוצרת בגשור [מלבי"ם]. אגב כך, שמו של אבי תלמי נכתב במסורת כ"עמיחור", אך נקרא עַמִּיהוּד [מנחת שי].

בעוד אבשלום מוצא מקלט, דוד נותר מאחור ווַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים. רוב הפרשנים מסכימים כי האבל נסוב בעיקר על אמנון הנרצח, אם כי מסתבר שדוד התעצב רבות גם על אובדנו של אבשלום שגלה [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי כָּל הַיָּמִים נתון למספר פרשנויות: יש שפירשו כי דוד התאבל על אמנון במשך כל ימי חייו [מצודת דוד], ויש שצמצמו זאת לשלוש השנים שבהן שהה אבשלום בגלות בגשור [רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת מפרשת את הביטוי כפשוטו – דוד התאבל מדי יום ביומו, מבלי להחסיר אף יום, ואפילו בשבתות ומועדים לא פסק מיגונו [רלב"ג, אברבנאל].

אבלו הכבד של דוד על אמנון מעורר תמיהה לנוכח התנהגותו בעבר. כאשר מת התינוק הראשון שילדה לו בת שבע, דוד קם מיד, רחץ, סך ואכל, בטענה שאין טעם להתאבל על המת. הפרשנים נחלקו בהסבר הפער בין שני המקרים. גישה אחת מסבירה כי במות התינוק דוד הפסיק רק את הצום, שכן צום נועד לתפילה וזעקה לשינוי הגזירה, אך היגון הטבעי על האובדן נותר בעינו, ולכן אין סתירה לאבלו על אמנון [רלב"ג]. מנגד, יש החולקים על כך וטוענים שדוד אכן הפסיק לחלוטין את אבלו על התינוק, שכן היה זה עולל שטרם ראה אור ומת בידי שמים בהתאם לנבואת ה'. לעומת זאת, אמנון היה איש בוגר ושלם, יורש העצר המיועד, אשר נרצח באכזריות בחרב אחיו ולא בידי שמים. נסיבות טרגיות אלו פגעו בדוד עד עמקי נשמתו, ולכן סירב לקבל תנחומים והתאבל עליו ממושכות [אברבנאל].