יונדב בן שמעה ניגש להרגיע את דוד המלך ולהפריך את השמועה המבוהלת שהגיעה לאוזניו. כאשר הוא מבקש מהמלך לא לשים אל לבו דָּבָר לֵאמֹר, כוונתו היא לאותה שמועה שקרית שהופצה ולפיה כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ [מצודת דוד].
אף על פי שיונדב כבר הבהיר קודם לכן שכוונת אבשלום הייתה לפגוע באמנון בלבד, עדיין היה מקום לחשש מצד דוד. המלך עלול היה לחשוב ששאר האחים עמדו על נפשם וניסו להגן על אמנון, וכתוצאה מכך התפתחה תגרה שבה מצאו כולם את מותם. לכן יונדב מדגיש ומבטיח כי האחים לא מתו בנסיבות כאלו [מלבי"ם], אלא אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. בדבריו אלה ניכרת חכמתו ועורמתו של יונדב, אשר מציג את העובדות לאשורן אך מקפיד להסתיר לחלוטין את מעורבותו המוקדמת ואת חלקו בשרשרת האירועים שהובילה למעשה [ביאור שטיינזלץ].
מבחינת מסורת נוסח המקרא, בצירוף כִּי (אם) אַמְנוֹן, המילה אם נכתבת בטקסט אך אינה מבוטאת בקריאה (כתיב ולא קרי). תופעה זו היא אחת משמונה מקרים בלבד מסוג זה בתנ"ך כולו [מנחת שי].