לאחר גירושה בביזיון, תמר מבטאת את הטרגדיה שחוותה באמצעות מפגן פומבי של אבל, כאב עמוק וזעקה לעשיית צדק.
הנחת אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וכן הפעולה שבה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ הן דרכי ביטוי מובהקות של אדם השרוי בצער עמוק וביגון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. היא זרקה את האפר על ראשה כסמל לכאבה [מצודת דוד], ואת כְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ, שהייתה בגדה העליון והנאה, היא קרעה [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
תמר לא הסתתרה באבלה, אלא בחרה לצאת אל המרחב הציבורי כשהיא הָלוֹךְ וְזָעָקָה, כלומר צועקת ובוכה באופן מתמשך תוך כדי הליכתה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מטרת ההתנהגות הפומבית הזו הייתה לגלות ברבים את רעתו של אמנון, ולהבהיר לכל רואיה ושומעיה כי היא נאנסה בעל כורחה. זעקתה משמשת עדות פומבית להיותה קורבן אונס, בדומה לעיקרון המקראי של נערה המותקפת וצועקת לעזרה [מצודת דוד, אברבנאל].
למעשה הטרגי של אונס תמר היו השלכות היסטוריות והלכתיות רחבות. בעקבות אירוע זה, עמד בית דינו של דוד המלך וגזר איסור הלכתי על הימצאות לבד במקום סגור (ייחוד) עם אישה פנויה. חכמים למדו מכך קל וחומר: אם מעשה פריצה כזה יכול להתרחש בבנות מלכים צנועות, קל וחומר שהוא עלול לקרות לנשים פשוטות מן השורה [רד"ק, אברבנאל].