ברגע של מצוקה קשה, תמר מנסה להניא את אמנון ממעשהו באמצעות פנייה להיגיון, לכבוד העצמי, ואף בהצעת פתרונות חלופיים. תחילה היא מציגה את הפגיעה בכבודה שלה ואומרת וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, כלומר, אָנָה - להיכן [מצודת ציון], אקח ואסתיר את הביזיון שלי? שכן גם אם המעשה נעשה באונס, עדיין תדבק בה חרפה שלא תוכל לשאת או להסתיר מבני אדם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן היא פונה לכבודו שלו [מלבי"ם, אברבנאל] ומזהירה: וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל. המילה הַנְּבָלִים מתארת אנשים פחותים ושפלים [מצודת ציון]. חלק מהפרשנים מדייקים בניקוד המילה כְּאַחַד, המרמזת על "המיוחד שבנבלים". בכך היא משווה אותו לשכם בן חמור שעשה מעשה נבלה דומה, אך מדגישה שחטאו של אמנון חמור אף יותר, שכן שכם היה גוי, ואילו אמנון עושה זאת בְּיִשְׂרָאֵל [אלשיך, חומת אנך].
לבסוף, כשהיא רואה שאמנון עיוור מתשוקה ואינו מבחין בין טוב לרע, היא מציעה לו פתרון מעשי לכאורה: וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונתה במשפט זה. גישה אחת מסבירה שתמר אכן הייתה מותרת לאמנון מבחינה הלכתית, משום שאמה הרתה אותה בהיותה שבוית מלחמה נוכרית, ועל פי ההלכה, ילד משפחה או נוכרית אינו נחשב לאח [רש"י]. תמר טוענת שאמנם דוד המלך אולי לא חשב על הנישואים הללו קודם לכן, או שהיה נמנע מכך בגלל מעמדה הנחות, אך כעת, כשיראה שאמנון חולה אהבה ועלול להסתכן, הוא יאשר זאת [ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
מנגד, גישה אחרת גורסת שתמר למעשה הייתה אסורה עליו, אך היא טוענת בפניו שדוד יתיר את הנישואים משום "פיקוח נפש", שכן יעדיף לתת לו אישה האסורה עליו מאשר שימות מרוב חוליו. לפי פירוש זה, תמר לא התכוונה באמת לדבריה, אלא השתמשה בהם כתירוץ וכתכסיס התחמקות, במטרה לדחות אותו ולעכב את ביצוע זממו באותו הרגע [אברבנאל].