ברגע ההכרעה הטראגי, מתנגשים דברי ההיגיון ותחנוניה של תמר עם יצרו חסר המעצורים של אמנון. אף על פי שטענותיה של תמר היו הגיוניות וראויות להישמע [אלשיך], אמנון וְלֹא אָבָה, כלומר לא רצה [ביאור שטיינזלץ], להקשיב לה. הוא פירש את דבריה כדיבורי סרק ותואנות שווא שנועדו אך ורק כדי לאפשר לה להיחלץ מידו [אברבנאל]. התעלמותו נבעה מכך שיחסו אליה היה מבוסס על תאווה בלבד, ללא אהבה אמיתית או כוונת נישואין. ייתכן שמעמדו כבן המלך, ואולי כמלך לעתיד, גרם לו לראות בה אישה שאינה מיוחסת דיה כדי לשאתה לאישה [ביאור שטיינזלץ].
מול סירובו, תמר לא השלימה עם המצב והיא נאבקה בו בכל כוחה כדי להינצל. עם זאת, וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה – אמנון גבר עליה פיזית ואנס אותה [אברבנאל, מצודת דוד].
הכפילות בפעלים וַיְעַנֶּהָ ולאחר מכן וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ מצביעה על מהלך כפול במעשה האונס. בתחילה העינוי התבטא בכך שבא עליה שלא כדרכה כדי שלא לאבד את בתוליה, אך משלא בא על סיפוקו מכך, המשיך וביצע את זממו כדרכה [מלבי"ם].