שמואל ב, פרק י״ג, פסוק כ״ו

סירובו של דוד המלך להשתתף בחגיגתו של אבשלום מספק לאחרון הזדמנות להציג בקשה חלופית, הנראית תמימה כלפי חוץ אך משרתת את תוכניתו האמיתית.

המילה וָלֹא מתפרשת בקרב רוב הפרשנים במשמעות של התניה, כלומר, אם המלך אינו יכול או אינו רוצה להגיע, אנא שלח עמנו לפחות את אמנון. בקשה זו נוסחה כשאלה ובלשון של פיוס ותחינה [רד"ק, רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

הדרישה הספציפית לנוכחותו של אמנון נובעת ממעמדו המיוחד. אף על פי שאבשלום ממילא הזמין את כל בני המלך, אמנון לא נכלל עמהם באופן טבעי משום שהיה הבכור ויורש העצר העומד במקום אביו. אבשלום הפגין עלבון מהיעדרותו של דוד, וניצל זאת כדי לדרוש שלפחות הבן הבכור יגיע כדי לייצג את המלוכה באירוע [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

תגובת המלך, לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ, משקפת את הסתייגותו מצירופו של אמנון. ניתן להבין הסתייגות זו בשני רבדים: כלפי חוץ, דוד טוען כי אירוחו של יורש העצר רק יכביד על אבשלום ויהווה עבורו טורח [מצודת דוד]. אולם מתחת לפני השטח, דוד חש אי נוחות של ממש מן הבקשה, שכן הוא היה מודע היטב למערכת היחסים המתוחה והעכורה ששררה בין שני האחים [ביאור שטיינזלץ].