בעיצומה של הבהלה והשמועות המוגזמות שהגיעו לאוזני דוד המלך על טבח כל בניו, יונדב ניגש להרגיע את המהומה בעזרת ניתוח הגיוני וקר של המניעים. הוא מפריך את החשש שמדובר בהתנקשות פוליטית רחבה, ומבהיר כי מדובר בפעולת נקם ממוקדת.
יונדב פונה לדוד ומבקש: אַל יֹאמַר אדוני, כלומר, אל יחשוב בטעות כי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. השמועה המוטעית נפוצה משום שהרואים סברו שאבשלום מבקש להרוג את כל זרע המלוכה כדי לסלק מתחרים על ירושת הכתר [מלבי"ם]. על כך משיב יונדב כי אין לאבשלום שום סיבה להרוג את שאר בני המלך, ולכן כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הוא מסביר כי הרצח לא נבע ממניעים פוליטיים של ירושת המלוכה, אלא היה מתוכנן מראש: כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה. מבחינת מסורת הכתיב והקריאה, המילה נכתבת בספרים כ"שימה" עם האות יו"ד, אך נקראת שׂוּמָה עם האות וי"ו [מנחת שי].
באשר למשמעות המילה שׂוּמָה, הפרשנים מציגים מספר גוונים המשלימים זה את זה. גישה אחת מסבירה כי מדובר בפקודה או בתוכנית פעולה סדורה שהונחה והוטלה על עבדי אבשלום לבצע את ההריגה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מדגישה את התכנון המתמשך, ומפרשת כי הדבר היה מסודר ושגור תמיד בפיו של אבשלום, שדיבר בגנותו של אמנון והמתין להזדמנות לנקום בו [רלב"ג, רד"ק]. התרגום לארמית מוסיף נדבך פנימי, ומבאר כי התוכנית הייתה מונחת בליבו של אבשלום כמו מארב או מלכודת הממתינה לשעת כושר [רד"ק].
המניע הברור לנקמה זו החל מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ, כלומר מאז היום שבו אמנון עינה את תמר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].