יונדב מבחין במצבו הירוד של בן המלך ופונה אליו בשאלה החושפת את חוכמתו והבנתו בנפש האדם. הפרשנים מסכימים כי המילה דל מתארת אדם כחוש, רזה, חלש ומסכן שפניו רעות.
שאלתו של יונדב מתמקדת בתזמון המדויק שבו ניכר מצבו של אמנון, בבקר בבקר. העובדה שאמנון נראה רע כל כך עוד לפני שהתחיל את יומו, מעידה על מצוקה פנימית עמוקה שמטרידה את מנוחתו [ביאור שטיינזלץ]. מחשבותיו על תמר מעסיקות את ליבו במהלך הלילה וגוזלות את שנתו, ולכן דווקא בבוקר פניו נראות חיוורות ועייפות [רד"ק, מצודת דוד]. מתוך כך זיהה יונדב כי תסמינים אלו מעידים על מחלת אהבה שגרמה לאמנון לאבד ממשקלו, והבנה זו אילצה את אמנון לחשוף את סודו [מלבי"ם].
בתשובתו, אמנון אינו מסתפק בציון שמה של תמר, אלא מוסיף הגדרה, אחות אבשלום. תוספת זו באה לרמוז על מעמדה. אמנון מדגיש כי תמר היא אחותו של אבשלום מן האם בלבד, שכן אמה התעברה בה בעודה גויה. משום כך תמר אינה נחשבת לבתו של דוד, אינה אחותו של אמנון והיא מותרת לו. המחשבה הטורדנית על כך שהיא מותרת לו, יחד עם אהבתו העזה אליה, היא זו שמדירה שינה מעיניו בלילות [מצודת דוד].