בשעת מצוקה קשה, ניצבת אישה חסרת אונים מול תוקפה ומנסה להניא אותו ממעשהו באמצעות סדרת טענות מוסריות, משפחתיות ולאומיות. תמר מציגה שלוש טענות מרכזיות נגד המעשה, הנוגעות לפסול שבמעשה עצמו, לשמירה על כבודה האישי, ולהגנה על כבודו של אמנון [מלבי"ם, אברבנאל].
בתחינתה אַל אָחִי, הפרשנים מזהים שתי גישות מנוגדות באשר למעמדם המשפחתי. הגישה הפשוטה היא קריאה של תמיהה וזעזוע: הרי אתה אחי, וכיצד ייתכן שתעשה מעשה חמור שכזה? [מצודת דוד, אברבנאל]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מציעים קריאה מפתיעה שלפיה תמר רומזת לאמנון: "אין אתה אחי כלל". לפי מסורת חז"ל, אמה של תמר הרתה אותה לפני שהתגיירה, ולכן מבחינה הלכתית תמר לא נחשבה לאחותו של אמנון. משום כך, היא מתחננת בפניו שלא יכפה את עצמו עליה, שכן היא מותרת לו בנישואין כדת וכהלכה והמלך לא ימנע אותה ממנו [רלב"ג, חומת אנך]. גם אם אין ביניהם קרבת דם ואיסור עריות, עדיין אין שום הצדקה למעשה הכפייה [אלשיך].
היא ממשיכה ומבקשת אַל תְּעַנֵּנִי, כלומר אל תאנוס אותי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], שכן מעשה זה הוא לשון עינוי וצער [מצודת ציון]. תמר מנסה למנוע את הפגיעה בה, בין אם מדובר באונס שלא כדרכה כדי לשמור על בתוליה, ובין אם באונס כדרכה שימיט חרפה על שניהם [אלשיך].
כדי לחזק את דבריה, תמר פונה אל המוסר הלאומי וטוענת כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. ייתכן שבעמי האזור היה מקובל שבחורים לוקחים נערות בכוח, אך התנהגות כזו מנוגדת לחלוטין למנהג ישראל [ביאור שטיינזלץ]. טענה זו אינה מתמקדת רק באיסור גילוי עריות, אלא בעצם הפסול שבאונס בתולות ובלקיחת אישה בדרך של זנות במקום בדרך מכובדת של אישות [מצודת דוד, רלב"ג]. בדבריה אלו היא רומזת למעשה שכם בן חמור בדינה, שעליו נאמר "כי נבלה עשה בישראל", כדי להזכיר את חומרת המעשה [מלבי"ם].
בסיום דבריה היא זועקת אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת, ומכנה את המעשה דבר גנאי, כיעור ותועבה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].