השמועה הקשה על המעשה של אמנון מגיעה לאוזני המלך, ומעוררת בו כאב עז וכעס רב. עם זאת, הזעם נותר עצור בתוכו ואינו מתורגם למעשים, מה שמוביל לשתיקה מתוחה ולתוצאות הרסניות בהמשך.
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שכן תמר לא שתקה אלא בחרה לפרסם את המעשה ברבים, כשיצאה בזעקה ובבגדים קרועים [ביאור שטיינזלץ]. בתגובה לכך, וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. הפרשנים מדייקים בבחירת המילים של הכתוב: לא נאמר "ויחר אפו" כפי שנהוג בדרך כלל בתיאור כעס, אלא וַיִּחַר לוֹ, ביטוי המעיד על כך שהכעס והכאב פגעו בדוד באופן אישי ופנימי [אלשיך, חומת אנך].
תחושה אישית זו נבעה ממספר סיבות. ראשית, דוד כעס על עצמו משום שהוא זה ששלח את תמר לביתו של אמנון. שנית, הוא הכיר בכך שהאסון הוא פרי חטאו שלו, והשלכה ישירה של פסק הדין שחרץ בעצמו בפני נתן הנביא, לפיו "את הכבשה ישלם ארבעתיים". בנוסף, דוד חשש מליצני הדור ומבעלי לשון הרע, שינצלו את המאורע כדי להזכיר את מעשה בת שבע ויאמרו שאמנון למד את התנהגותו מאביו [אלשיך, חומת אנך].
מורכבות זו הובילה את דוד לבחור בשתיקה. למרות שכאב לו מאוד, הוא לא עשה דבר כדי לסייע לתמר שהייתה תחת חסותו, ומעולם לא הוכיח או העניש את אמנון על מעשיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
חוסר התגובה של המלך עורר והעצים את שנאתו של אבשלום כלפי אמנון [מלבי"ם]. אבשלום שמר את האיבה בלבו ונמנע מלדבר עם אמנון אפילו מילת תוכחה, מתוך חשש ששיח כזה יוביל להתערבות של אנשים אחרים שינסו לתווך ולעשות ביניהם שלום. אבשלום לא היה מעוניין בשלום, שכן כבר באותו שלב גמלה בלבו ההחלטה להמית את אמנון [אלשיך].