שמואל ב, פרק י״ג, פסוק כ״א

בעקבות החלטתה של תמר לפרסם את הפגיעה בה ברבים, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. בתגובה לכך וַיִּחַר לוֹ מְאֹד, ביטוי המעיד על כאב אישי ופנימי שנבע מאשמתו על כך ששלח את תמר לאמנון, מההכרה שזהו עונש על חטאיו הקודמים, ומחשש שהציבור יקשור בין המקרה לחטא בת שבע. רגשות אלו גרמו לדוד לשתוק ולהימנע מלהעניש את אמנון או לסייע לתמר. חוסר התגובה של המלך העצים את שנאת אבשלום, שבחר אף הוא לשתוק ולא להוכיח את אמנון כדי למנוע כל אפשרות של פיוס, שכן כבר אז החליט להמיתו.