שמואל ב, פרק י״ג, פסוק כ׳

אבשלום, שחושד במעשיו של אמנון, שואל את תמר בלשון נקייה הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, תוך שימוש בשם מוקטן המבטא כלפיו בוז. הוא מייעץ לה וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא, ומבקש שתשמור על שתיקה כדי למנוע שערורייה פומבית, הן כדי לחוס על כבודו של הפוגע והן כדי להפחית מבושתה שלה משום שהמעשה נעשה בתוך המשפחה. הוא מוסיף אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה, כלומר מבקש שלא תצטער על מעשה שכבר נעשה ולא ניתן לשנותו, אך עצה זו אינה מנחמת אותה. בעקבות זאת וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, כשהיא נוטשת את חייה השמחים ומסתגרת בביתו הפרטי בבדידות ובעצבות עמוקה. שהותה שם חשפה את אבשלום יום יום לחרפתה, והזינה בתוכו שנאה כבושה שהובילה לנקמה כחלק מתוכנית מאת ה'.