שמואל ב, פרק י״ג, פסוק י״ג

תמר מנסה להניא את אמנון מזממו ומציגה תחילה את הפגיעה בכבודה כשהיא שואלת וַאֲנִי אָנָה, כלומר להיכן, אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, שכן הביזיון יידבק בה ולא תוכל להסתירו מבני אדם גם אם תיאנס. לאחר מכן היא פונה לכבודו ומזהירה כי הוא יהיה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל, אדם פחות ושפל המיוחד ברשעותו שאשמתו חמורה אף משל שכם בן חמור, משום שחטאו נעשה בְּיִשְׂרָאֵל. לבסוף היא מציעה פתרון חלופי ואומרת וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ, מתוך טענה שאולי היא מותרת לו הלכתית בהיותה בת שבויה, ודוד יאשר את הנישואים כשיראה שבנו חולה אהבה. מנגד, ייתכן שהיא הייתה אסורה עליו לחלוטין, והבטחתה שדוד יתיר את הנישואים כדי להציל את חיי אמנון נאמרה רק כתכסיס התחמקות שנועד לעכבו באותו הרגע.