שמואל ב, פרק י״ג, פסוק ט״ז

תמר מתחננת בפני אמנון ומזהירה אותו אַל אוֹדוֹת, כלומר מבקשת שלא יעשה את עניין הגירוש הזה או קובלת על אודותיו. היא קובעת כי שילוחה מהבית הוא הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי, משום שהפגיעה בה נעשתה בסתר, ואילו השלכתה החוצה תחשוף אותה לביזיון פומבי. בנוסף, על פי דין התורה אדם שאנס מחויב לשאת את הנפגעת ואינו רשאי לגרשה לעולם, ולכן עצם הפגיעה בה היא הסיבה לכך שאסור לו לשלחה ועליו להישאר עמה כדי לכסות על קלונה. חרף טענתה המוסרית, מתוך שנאתו העזה אמנון וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ, ומסרב כעת אפילו להקשיב לדבריה כלל, בניגוד למצבו לפני האונס שבו שמע את קולה אך סירב לקבלו.