תארו לעצמכם מצב שבו מישהו פגע בכם מאוד, ובמקום לבקש סליחה ולנסות לתקן, הוא עושה משהו שמעליב ופוגע בכם אפילו יותר. זה בדיוק מה שמרגישה תמר. היא עומדת שבורה ועצובה מול אמנון, אחרי שהוא פגע בה פגיעה קשה. עכשיו, במקום לקחת אחריות, הוא פשוט רוצה לגרש אותה החוצה בבושת פנים.
תמר מתחננת אליו ואומרת לו אַל אוֹדוֹת. המילה אוֹדוֹת פירושה עניין או מעשה, ותמר בעצם מבקשת ומזהירה אותו: "אל תעשה את המעשה הזה, אל תגרש אותי". היא מסבירה לו שהגירוש הזה הוא הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי. כלומר, לגרש אותה עכשיו זה מעשה אפילו יותר גרוע וכואב מהפגיעה הראשונה שהוא פגע בה.
למה הגירוש כל כך נורא בעיניה? קודם כל, הפגיעה הראשונה קרתה בסתר, בתוך הבית, אבל אם הוא יזרוק אותה החוצה לעיני כולם הדבר יהפוך לבושה פומבית. מעבר לכך, לפי דין התורה, מי שפוגע ככה במישהי חייב לשאת אותה לאישה כדי לתקן את המעשה, ואסור לו לגרש אותה לעולם. תמר קיוותה להישאר כדי להכריח אותו לתקן את המצב ולהגן על כבודה.
אבל למרות התחנונים והטענות ההגיוניות שלה, אמנון מתנהג באכזריות: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. יש כאן משהו עצוב מאוד, כי לפני שהוא פגע בה סופר עליו שהוא שמע את דבריה אך פשוט לא הסכים להם, אבל עכשיו, מתוך השנאה הגדולה שפתאום התעוררה בו, הוא מסרב אפילו להקשיב למילים שלה בכלל.