השתלשלות האירועים בבית דוד מקבלת תפנית טרגית, ומתחילה לגולל את שרשרת האסונות שנגזרו על המלך. לאחר מותו של הילד הראשון מבת שבע, המוקד עובר אל ילדיו הבוגרים של דוד, אל תוך סבך של יצרים עזים ומאבקי כוח בתוך המשפחה.
הפרשנים מסכימים ברובם כי המילים וַיְהִ֣י אַחֲרֵי־כֵ֗ן אינן מציינות רק רצף זמנים, אלא קשר ישיר לעונשים שייעד נתן הנביא לדוד בעקבות חטאו עם בת שבע ואוריה. דוד פסק בזמנו כי על החטא ישלם "ארבעתיים", ואכן, לאחר מות הילד, הפסוק מציג את שלושת הנותרים שישלימו את העונש: אמנון, תמר ואבשלום. כולם יהיו מעורבים בפורענויות של גילוי עריות ושפיכות דמים, כמידה כנגד מידה על מעשי דוד [מלבי"ם, אלשיך, חומת אנך, אברבנאל]. עם זאת, יש מי שסבור כי הביטוי אינו מצביע על קשר סיבתי או כרונולוגי ישיר לאירועים הקודמים [ביאור שטיינזלץ].
השאלה המרכזית העולה מן הפסוק היא מעמדה המשפחתי של תמר. הכתוב מדגיש כי היא אָח֥וֹת לאבשלום, בעוד שאמנון ואבשלום מוזכרים במפורש כבני דוד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מסורת חז"ל, מסבירה זאת בכך שתמר ואבשלום נולדו לאותה אם, מעכה בת מלך גשור, שאותה לקח דוד במלחמה כאשת יפת תואר. על פי גישה זו, דוד בא על מעכה בטרם התגיירה, ומביאה זו הרתה וילדה את תמר. מכיוון שעל פי ההלכה ילד הנולד לנוכרית אינו נחשב לבנו של האב, תמר לא נחשבה מבחינה הלכתית לבתו של דוד. היא גדלה בארמון כאחות חורגת, ולמעשה הייתה מותרת בנישואין לאמנון. אבשלום, לעומתה, נולד לאחר שמעכה התגיירה ונישאה לדוד, ולכן הוא נחשב לבנו לכל דבר. העובדה שאמנון בחר בדרך של עורמה כדי להשיגה, אף על פי שיכול היה לשאתה בהיתר, נובעת מיצרו הרע ומכך שלא רצה לערב את אביו בעניין [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצגת גישה חולקת הדוחה מכל וכל את הסברה שתמר נולדה מחוץ לקדושה. לפי תפיסה זו, הן תמר והן אבשלום נולדו לדוד ממעכה רק לאחר גיורה המלא, ולפיכך תמר הייתה בתו של דוד לכל דבר ואחותו של אמנון, והייתה אסורה עליו באיסור עריות חמור. הכתוב מייחס אותה דווקא לאבשלום משום שהם היו אחים מאותה האם, אולי אף התגוררו יחד באותו בית, ובעיקר משום שאבשלום הוא זה שייקח על עצמו לנקום את נקמתה בהמשך. את דבריה של תמר לאמנון מאוחר יותר, כי המלך לא ימנע אותה ממנו, יש להבין כתכסיס בלבד שנועד לדחות אותו ולהינצל מידיו באותו רגע [אברבנאל].
באשר לאמנון, הכתוב מציין וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ, אהבה שהובילה לאסון. אמנון היה בנו הבכור של דוד ויורש העצר המיועד. מעמדו הרם הרגיל אותו לתחושת כוח, שלטון ופינוק, וכאשר התעורר בו היצר כלפי תמר, הוא לא היה מסוגל, או לא רצה, לעצור בעד עצמו [ביאור שטיינזלץ].