בעקבות העלבון הלאומי וביזוי שליחיו של דוד המלך, המלחמה בבני עמון מסתיימת בענישה קשה ואכזרית במיוחד. מטרתו של דוד הייתה להטיל אימה על העמים השכנים, להרתיעם מלהילחם בישראל, ולהשיב את הכבוד הלאומי [רלב"ג, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לשם כך, דוד משתמש בשורת כלים קשים נגד תושבי העיר. בַּמְּגֵרָה הוא מסור, או סכין בעלת פגימות רבות וצפופות המשמשת לניסור [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל הם מורגים, כלי ברזל כבדים ומלאי חריצים שנועדו במקור לדישת תבואה [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג]. וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל הם גרזנים המיועדים לביקוע עצים [מצודת ציון, רד"ק], או כלי ברזל כבדים לחיתוך אבנים [רלב"ג, אברבנאל]. הפרשנים נחלקו במשמעות השימוש בכלים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד הוציא את אנשי העיר להורג בייסורים קשים, תוך שהוא חותך ומבקע את בשרם באמצעות כלים אלו. מנגד, יש המפרשים כי דוד לא המיתם, אלא שעבד אותם לעבודת פרך תוך שימוש בכלים אלו [ביאור שטיינזלץ].
לגבי המשך הפסוק, וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן, קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית היא שדוד שרף את בני עמון בתוך כבשן אש שבו שורפים ומייצרים לבנים. פירוש זה נתמך במסורת הכתיב והקרי של המילה: בעוד שאנו קוראים "במלבן" (באות בי"ת), המילה כתובה בתנ"ך כ"במלכן" (באות כ"ף) [מנחת שי]. שינוי זה רומז לאליל העמוני "מולך" (או מלכום), שפולחנו כלל העברת ילדים באש. בכך דוד העניש אותם מידה כנגד מידה, ושרף אותם באש ממש כפי שעשו לאלילם [רד"ק].
גישה שונה מפרשת את המילה מלבן כטיט חוצות, ולפיה דוד גרר את תושבי העיר בביזיון ברחובות ובסמטאות המרוצפות בלבנים [רש"י, רד"ק]. לפי הגישה הסוברת שדוד רק שעבד את העם ולא הרג אותם, המשמעות היא שהוא הטיל עליהם עבודות כפייה של ייצור לבנים, בדומה לשעבוד ישראל במצרים [ביאור שטיינזלץ].
ענישה זו לא הוגבלה רק לעיר הבירה, אלא וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן - משפט זה הוחל על כל הערים העמוניות שנלכדו [רד"ק]. לאחר השלמת המערכה והשגת ההרתעה, וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל הָעָם יְרוּשָׁלִָם כשהם עטורי ניצחון, בשמחה ובששון [אברבנאל].