תגובתו הנחרצת של דוד המלך למשל כבשת הרש מגיעה לשיאה בפסק דין כפול נגד העשיר, הכולל ענישה כלכלית לצד גינוי מוסרי חריף.
המילה עֵקֶב משמעותה בעבור או בגלל [מצודת ציון]. דוד פוסק כי וְאֶת־הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם, כלומר פי ארבעה [ביאור שטיינזלץ]. פסיקה זו מבוססת על שורת הדין הקבועה בתורה, המחייבת תשלום של ארבעה כבשים תחת שה שנגנב ונטבח [מלבי"ם, מצודת דוד]. עם זאת, לפסיקה זו הייתה משמעות נסתרת וטראגית עבור דוד עצמו; קביעתו כי העשיר ישלם ארבעה התקיימה בו לבסוף, כאשר לקה בארבעה מילדיו: התינוק שנולד מבת שבע, אמנון, תמר ואבשלום [רש"י].
חלקה השני של פסיקת דוד, וְעַל אֲשֶׁר לֹא־חָמָל, מתייחס לאכזריותו של העשיר שלא חס על רכושו היחיד והיקר של העני, שהיה כל חייו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מצביעים על חלוקה ברורה בפסק הדין של דוד: התשלום הכספי הוא העונש על עצם מעשה הגניבה והטביחה, ואילו עונש המוות (שהוזכר בפסוק הקודם) נובע מחוסר החמלה [מלבי"ם]. מאחר שעל פי הדין הרגיל אין עונש מוות על גניבה, החיוב במיתה כאן נובע מסמכותו המיוחדת של "משפט המלך", המאפשרת למלך להעניש בחומרה על אכזריות יוצאת דופן [מצודת דוד].
פסיקה כפולה זו מעוררת קושי משפטי, שכן על פי כללי ההלכה אדם שנידון למוות בבית דין אינו משלם במקביל גם קנס כספי. כדי ליישב זאת, מוסבר כי עונש המוות שגזר דוד לא נועד להתבצע על ידי בית דין ארצי, אלא הוא חיוב מיתה בידי שמים, ולכן ניתן היה להטיל במקביל גם את התשלום הכספי על הגניבה. בהקשר הרחב של המעשה והתוכחה, חטאו של דוד נבע מפזיזות; ה' העניק לו חסדים רבים, ואף שבת שבע הייתה גרושה ונועדה לו, הוא לא המתין לזמן הראוי ולקח אותה בטרם עת, ובכך הראה חוסר אמונה בהשגחת ה' שיגלגל את הדברים לידיו בזמן הנכון [אלשיך].