רגע השיא של המפגש בין דוד המלך לנביא מתאפיין בהודאה מיידית ובתגובה אלוהית מהירה. דוד לוקח אחריות מלאה על מעשיו, ובתמורה מתבשר על המתקת העונש.
הפרשנים מציינים את גדולתו של דוד בכך שהודה מיד, בלב שלם וללא תירוצים, בניגוד לשאול המלך שחיפש אמתלאות למעשיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אלשיך].
באומרו חָטָאתִי לַה', דוד אינו מזכיר את הפגיעה באוריה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהחטא העיקרי שנידון כאן הוא חילול השם. גישה אחת מסבירה כי מכיוון שהמעשה נעשה בסתר, אוריה כבר מת ובת שבע הייתה שותפה מרצון, הרי שהחטא נותר מול ה' בלבד. בקשת סליחה פומבית בקברו של אוריה הייתה גורמת לחילול השם ופוגעת בכבוד המלכות, ולכן הוידוי מופנה לה' [אברבנאל]. דעה נוספת וייחודית טוענת כי אוריה למעשה היה חייב מיתה כמורד במלכות וכבר נתן גט לבת שבע, ולכן הפגיעה הייתה אך ורק כלפי שמיים [אלשיך]. מנגד, יש מי שמפרש שדוד הפריד בין העוונות: על הריגת אוריה הוא כבר קיבל את עונש החרב, וכאן הוא מבקש כפרה ספציפית על חטא בת שבע, שהוא חטא כלפי ה' [מצודת דוד].
בתגובה לוידוי, מודיע נתן כי ה' הֶעֱבִיר את החטא, כלומר הסיר ומחל עליו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה "גם" בפסוק באה ללמד על יחס של מידה כנגד מידה: כשם שדוד התוודה באופן מיידי, כך ה' קיבל את תשובתו מיד [רד"ק]. בנוסף, כשם שדוד בוידויו הקל את משא החטא שציער את השכינה, כך ה' הקל מעליו את עונשו [חומת אנך].
אף על פי שדוד היה ראוי לעונש מוות או לאובדן נפשו בגיהנום, ה' המתיק את דינו וקבע כי לֹא תָמוּת [רד"ק, מצודת דוד]. קללת החרב לא תפגע בדוד עצמו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, אין משמעות הדבר פטור מוחלט מעונש. המיתה שנגזרה על דוד הומרה ומומשה בדרכים אחרות בעולם הזה: במות הילד שנולד מבת שבע [אלשיך, רד"ק], ובייסורים קשים שכללו את מרד אבשלום וחרב שלא סרה מביתו [רד"ק].
בעוד שרוב הפרשנים מבינים כי הסרת חטאו של דוד באה בתגובה ישירה לוידוי, ישנה גישה החולקת על כך וטוענת כי ההחלטה שלא להמית את דוד התקבלה עוד לפני הוידוי, מתוך רחמי ה'. לפי תפיסה זו, הוידוי לא ביטל את העונשים הגשמיים והמשפחתיים שנגזרו על דוד, אך הוא זה שכיפר על עוונותיו מבחינה רוחנית, הסיר את הקטרוג מעליו, ובזכותו חזר בסופו של דבר למלכותו [אברבנאל, אלשיך].