העונש החמור המוטל על דוד נגזר ישירות מפסק הדין שחרץ הוא עצמו על האיש העשיר ממשל כבשת הרש. המילה וְעַתָּה מקשרת בין פסיקתו של דוד כי האיש העשיר בן מוות הוא, לבין העונש שיושת עליו כעת. הקללה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם משמעותה שעונש המוות ירדוף את משפחתו בכל הדורות, ורבים מצאצאיו עתידים למות בחרב [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לעונש החמור מנוסחת במילים עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, המבטאות זלזול בדבר ה'. הפרשנים מסבירים כי ביחס לאדם בדרגתו הרוחנית הגבוהה של דוד, מעשה חסר איפוק וריסון עצמי כפי שמתואר במילים וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה, נחשב לביזוי של ה' [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, המעשה גרם לחילול שם שמים לעיני ההמון. גם אם מבחינה הלכתית יבשה המעשה היה מותר, שכן חיילים היו נוהגים לכתוב גט לנשותיהם לפני יציאתם לקרב, הרי שבעיני הציבור הרחב נוצר כאן חילול ה' פומבי, ועל כך מואשם דוד בביזוי ה' [חומת אנך, מצודת דוד].