דוד שוכב על הארץ וצם בצערו, בעוד שנכבדי ביתו מנסים להקימו ולהאכילו, אך הוא מסרב וממשיך בצום. המונח זִקְנֵי בֵיתוֹ מתייחס לנכבדי הבית שניגשו אליו, אך דוד וְלֹא אָבָה, כלומר לא רצה לקום [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה בָרָא משמעותה אכילה. הגישה המרכזית בקרבם מדייקת כי מדובר ספציפית באכילה מועטת, דבר המדגיש כי דוד סירב לטעום אפילו כמות קטנה של מזון [מצודת ציון, רד"ק].
התעקשותו של דוד לענות את עצמו עוררה את חששם של אנשיו שפחדו כי מתוך יגונו העמוק יפגע בעצמו. עם זאת, תקופת הצום והשכיבה על הארץ נמשכה ככל הנראה רק יום אחד או יומיים. הסיבה לכך היא ש"היום השביעי" שבו מת הילד אינו היום השביעי למחלתו, אלא היום השביעי ללידתו. הבחנה זו מסבירה את התנהגותו של דוד בהמשך האירועים: מכיוון שהתינוק מת לפני שמלאו לו שמונה ימים ולפני שנימול, לא חלה על דוד חובת אבלות הלכתית. לכן, מיד עם מות הילד פסק דוד ממנהגי העינוי, קם, רחץ והלך לבית ה׳ כדי לקבל את הדין ולהודות על הרעה כשם שמודים על הטובה [אברבנאל].