עם קבלת הבשורה המרה על מות הילד, חל מהפך מפתיע בהתנהגותו של דוד. הוא קם מאבלו העמוק, חוזר לשגרת חייו ומתחיל להתנהג כאילו האירוע כבר מאחוריו [ביאור שטיינזלץ].
תחילה, דוד מנקה את עצמו מסימני הצער. הוא מתרחץ, וַיָּסֶךְ – מושח את גופו בשמן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו – מחליף את בגדיו. המילה נכתבה בלשון יחיד ("שמלתו") אך נקראת בלשון רבים ("שמלותיו") [מנחת שי]. החלפת הבגדים נדרשה משום ששכב קודם לכן על הארץ ובגדיו התכסו בעפר [מצודת דוד]. לאחר מכן, וַיִּשְׁאַל – דוד מבקש שיביאו לו אוכל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התנהגות זו מעוררת קושי פרשני והלכתי, שכן רחיצה, סיכה והחלפת בגדים הם מעשים האסורים על אדם אבל. כיצד, אם כן, נהג כך דוד?
כדי ליישב זאת, מוצגות שתי גישות עיקריות [רד"ק]. הגישה הראשונה מסבירה כי דוד עשה את כל המעשים הללו עוד בטרם הקבורה, שלב שבו עדיין לא חלה חובת האבלות. מטרתו הייתה להגיע לבית ה' בנראות מכובדת כדי להתפלל [ביאור שטיינזלץ], ולהשתחוות מתוך כוונה לברך ולהודות לה' על הרעה, כפי שחובה על אדם לברך על הטובה [רד"ק, מצודת דוד].
הגישה השנייה [רד"ק] מציעה כי דוד כלל לא היה חייב באבלות מן התורה. הילד מת ביומו השביעי ללידתו, ותינוק שמת בתוך שלושים יום נחשב לספק נפל שאין מתאבלים עליו, אלא אם כן ידוע בוודאות שהושלמו חודשי ההיריון. לפי קו מחשבה זה, פליאתם של עבדי דוד לא נבעה מהפרת הלכות אבלות, אלא מכך שדוד לא הפגין צער ובכי אנושיים טבעיים, אלא מיהר לספק את צורכי גופו. עם זאת, ישנה הסתייגות לגישה זו, שכן סביר להניח שדוד ידע בוודאות שחודשי ההיריון הושלמו מכיוון שידע את מועד העיבור המדויק, ולכן למעשה כן חלה עליו חובת האבלות [רד"ק].