שמואל ב, פרק י״ב, פסוק ז׳

לאחר משל כבשת הרש, הנביא חושף בפני דוד את הנמשל באופן ישיר ונוקב, ומעביר את הסיפור מתיאור תיאורטי למציאות חייו של המלך.

כאשר נתן אומר אַתָּה הָאִישׁ, הוא מבהיר כי הסיפור איננו אגדה, אלא תיאור מדויק של דוד ושל מעשיו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. לקביעה זו ישנה משמעות מוסרית עמוקה. מבחינה יבשה, ייתכן שעל מעשיו של דוד לא חל עונש מוות של רוצח או נואף, אלא רק עונש של גנב האמור לשלם פי ארבעה. אולם, כאשר בוחנים את האיש עצמו, פסק הדין החמור שדוד חרץ חל עליו במלואו. דוד מוקבל לאיש העשיר שבמשל בשל עושרו הרב, וכמי שנמשח למלך וזכה להשגחה אלוהית פרטית, היה עליו לזכור את טובות ה' ולהיזהר שבעתיים אף מחטא קל [מלבי"ם].

הפרשנים דנים כיצד התקיים פסק הדין שדוד גזר על עצמו, לפיו ישלם על הכבשה ארבעתיים. גישה אחת, המובאת בדברי חז"ל, מצביעה על כך שדוד שילם בארבעה מילדיו שמתו: הילד הראשון שילדה לו בת שבע, אמנון, אבשלום ואדוניה. מנגד, יש הסבורים כי התשלום התבטא בכך שאבשלום שכב עם פילגשי דוד לעיני השמש, כעונש מידה כנגד מידה על כך שדוד יזם את לקיחת אשת אוריה. אף על פי שדוד פסק כי עושה המעשה בן מוות הוא, ה' חס על חייו ולא המיתו. עם זאת, מכיוון שדוד נעזר בחרב האויב כדי להרוג את אוריה, נגזר עליו שחרב שונאיו תמשול בביתו ימים רבים, והרעה אכן צמחה מתוך משפחתו פנימה [רלב"ג].

בהמשך הפסוק מודגשת המילה אָנֹכִי פעמיים: אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ וכן וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ. הדגשה זו באה ללמד על מעורבותו הישירה של ה' בחיי דוד. מסורת חז"ל מספרת כי כאשר בא שמואל למשוח את דוד, שמן המשחה קפץ מאליו מידו של שמואל אל ראשו של דוד. מכך נלמד שה' בכבודו ובעצמו הוא שמשח אותו למלך, וכפי שמשח אותו ישירות, כך גם הציל אותו ישירות מיד שאול [חומת אנך]. חסד אישי וישיר זה מעצים את התביעה כלפי דוד על מעשיו.